מיתוס: דלאוור היא מקום ההתאגדות המוביל בארה”ב.

עובדות: דלאוור היא מקום ההתאגדות המוביל לתאגידים הנסחרים בארה”ב. למעלה ממחצית מהתאגידים הללו (לרבות 64% מחברות ה-Fortune 500) בחרו להתאגד בדלאוור. דלאוור היא גם מקום ההתאגדות המוביל לתאגידים חוץ-מדינתיים, כלומר כאשר תאגיד אשר יושב במדינה אחת בוחר להתאגד במדינה אחרת.

אולם, בלא מעט מדינות ישנם יותר עסקים רשומים, אך לא יותר חברות ציבוריות. במונחי כמות הישויות המוקמות בכל שנה, דלאוור מדורגת באופן עקבי בין חמש המדינות המובילות, יחד עם פלורידה, קליפורניה, ניו יורק וטקסס. על אף שקרוב למיליון ישויות משפטיות פעילות התאגדו בדלאוור עד סוף 2012, קיימים למעלה מ-20 מיליון תאגידים בארה”ב כולה, המרוכזים בעיקר במספר מדינות.

עבור רבים מהעסקים הקטנים, התאגדות במדינה בה התאגיד ינהל את מרבית עסקיו יכולה להיות חסכונית יותר. אולם, מזווית ראייה בינלאומית, דלאוור נתפסת כמקום ההתאגדות המועדף בארה”ב עבור רוב התאגידים הציבוריים, התאגידים הרב-לאומיים אשר עוסקים במיזוגים ורכישות ועבור ישויות משפטיות אלטרנטיביות ומורכבות. עבור ישויות מתוחכמות אלו, הצפיות והגמישות שדיני דלאוור מספקים למנהלים, וההגנה שמעניקים החוקים ובתי המשפט למשקיעים, הן משמעותיות ומצדיקות את העלות שבאחזקת ישות משפטית בדלאוור, אפילו אם הישות אינה פעילה בדלאוור.

מיתוס: דלאוור תמיד הייתה מקום ההתאגדות המוביל עבור חברות ציבוריות.

עובדות: למרות שכיום דלאוור היא מקום ההתאגדות המועדף על חברות ציבוריות נסחרות, הדבר לא תמיד היה כך. לפני התבלטותה של דלאוור, ניו ג’רסי הייתה השוק המוביל להקמת חברות, לרבות חברות ציבוריות נסחרות. למעשה, בעקבות ההתפתחות של דיני התאגידים המודרניים בארה”ב בתחילת המאה ה-20, ניו ג’רסי, מיין וניו יורק היו המובילות בארה”ב בהקמת חברות, בעוד שדלאוור תפסה עמדת מיעוט מתפתחת.

בשנת 1899, דלאוור חוקקה חוק תאגידים כללי שהתבסס על המודל של ניו ג’רסי. למעלה מעשור לאחר מכן, ניו ג’רסי החילה שורת תיקונים בדיני התאגידים שלה, שהגבילו את יכולתם של התאגידים בה לעסוק במיזוגים. שינויים אלה הועברו בחקיקה בניו ג’רסי על ידי המושל דאז, וודרו ווילסון, בעקבות קמפיין נשיאותי שנוי במחלוקת. דבר זה הוביל עורכי דין מסחריים ואחרים לפקפק באקלים הפוליטי והמשפטי בניו ג’רסי. בזמנו, דיני התאגידים של דלאוור התאפיינו באותם מרכיבים אטרקטיביים שבהם התאפיינו דיני ניו ג’רסי, אך ללא המגבלות החדשות שהחילה האחרונה. בנוסף, דלאוור הציעה יותר יציבות מאשר מדינות אחרות; למשל, בחוקת דלאוור משנת 1897 קיימת דרישה המחייבת רוב של 2/3 בכל בית מחוקקים על מנת לאשר תיקונים ב-DGCL. מאפיינים אלו של הדין בדלאוור הפכו אותה לבעלת יתרונות רבים יותר להתאגדות בהשוואה למדינות ארה”ב אחרות. מאז, הדגש בדלאוור על עקביות, צפיות, יציבות ואיכות – הבאים לידי ביטוי גם במצוינות המערכת המשפטית שלה – אפשרו לה לשמור על יתרונה.

מיתוס: דלאוור זכתה “במרוץ לתחתית” על ידי החלת רגולציה מועטה או אפסית על חברות.

עובדות: לדלאוור משטר סטטוטורי ורגולטורי עשיר, שנועד להגן על הציבור מפני התנהגות לא ראויה מצד עסקים, וזאת בדומה למדינות אחרות. משטר זה מתייחס לנושאים החל מהאוויר אותו נושמים תושבי דלאוור, בטיחות בעבודה, אפליה גזעית ומינית, וכלה במים אותם אנו שותים ולבריאותן של העופות אותן אנו מייצרים ומוכרים. למרות שישנם אזורים בעלי יותר או פחות מגבלות, לא מדובר ב”רגולציה מועטה או אפסית”. רגולציה זו חלה על חברות הפועלות בדלאוור.

עם זאת, משטר רגולטורי זה אינו קשור לדיני התאגידים בדלאוור או להחלטה להתאגד בדלאוור. חברה אשר בוחרת להתאגד בדלאוור בוחרת כי רק “ענייניה הפנימיים” – דהיינו, סוגיות כמו פרשנות תעודת ההתאגדות שלה או מערכת היחסים בין הדירקטורים לבעלי המניות בה – יפוקחו על ידי הדין בדלאוור. משמעותה של ההתאגדות בדלאוור היא החלת דיני התאגידים של דלאוור; אין משמעותה בהכרח שחוקים או רגולציה אחרים של דלאוור יחולו. חברה אשר התאגדה בדלאוור לרוב תהיה נתונה לרגולציה של המקום בו תנהל את עסקיה, ותקנונה מדלאוור לא יחסן אותה בשום דרך מרגולציה שאינה עוסקת בענייניה הפנימיים. לדוגמא, חברה שהתאגדה בדלאוור אשר מפעילה מכרות פחם בעשר מדינות (אך לא בדלאוור), תהיה כפופה לחוקים ולתקנות בנוגע לכרייה בכל אחת מעשר המדינות הללו (אך לא לחוקים של דלאוור), ובנוסף, לחוקים ולתקנות פדראליים בנוגע לכרייה. מנגד, החובות שהדירקטורים בחברה חבים לבעלי המניות יחסו תחת הדין של דלאוור ולכן יהיו ניתנים לאכיפה בבתי המשפט של דלאוור.

נא ראה “החוק האיתן והמאפשר של דלאוור” כדי ללמוד עוד ה-DGCL, וכן ראה “האלטרנטיבות בדלאוור לתאגידים” לקבלת מבוא לחוקים מודרניים מתקדמים אחרים עבור עסקים. את החוקים הללו ניתן למצוא גם באתר האינטרנט של מדינת דלאוור.

מיתוס: דלאוור זכתה ב”מרוץ לתחתית” על ידי העדפת האינטרסים של המנהלים על פני האינטרסים של בעלי המניות.

עובדות: עסקים רבים בוחרים להתאגד בדלאוור משום שדלאוור מספקת גוף מפותח של דיני תאגידים (שמוחל באופן יעיל על ידי שופטים מומחים), אשר הופך את התאגידים בדלאוור ליצרני ערך יעילים יותר. דלאוור עושה זאת על ידי מתן אפשרות למנהלים ולדירקטורים לקבל החלטות עסקיות בתום לב – לרבות כאלו שמערבים נטילת סיכונים עסקיים לטובת התאגיד – וכן באמצעות פיקוח וענישה של התנהגות לא נאמנה וניגוד עניינים. דיני תאגידים מאוזנים אלו יוצרים דרך אמצעית בין מדינות אשר במכוון עיצבו את דיני החברות בהן לצורך הגנה על דירקטורים, מנהלים ובעלי מניות שליטה, ומדינות אחרות אשר ביקשו להטות את הכף לטובת בעלי מניות מיעוט. בעיקר מסיבות אלו, מלומדים רבים מאמינים כי אין “מרוץ” תקנונים של חברות או שהמרוץ הוא או היה “אל הפסגה”.

ככלל, ניתן לטעון כי אין מדינה בארה”ב אשר מעניקה לבעלי מניות יותר זכויות וגמישות מדלאוור, או שבתי המשפט בה הצדיקו את זכויות בעלי המניות בפסיקה בכזו עקביות. להיפך: מרבית המדינות האחיות של דלאוור מתחרות בה באמצעות הגנה נרחבת יותר על מנהלים. במדינות אלו קיימים חוקים נגד השתלטות עוינת וחוקים אחרים שנועדו לסכל השתלטות עוינות ולהגביל את מידת החשיבות שעל מנהלי תאגידים לתת לאינטרסים של בעלי המניות.

בדיוק משום שהחוקים שלה מאוזנים, גמישים ומגנים על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי המניות, דלאוור נחשבת לבית המועדף בארה”ב על ידי מרבית המשקיעים וכן על ידי מרבית המנהלים של חברות ציבוריות אמריקאיות.

מיתוס: “פרצות הגדר” במס בדלוואר מסייעות לחברות לחמוק מתשלום מס למדינות אחרות.

עובדות: במסגרת המערכת הפדראלית האמריקאית, לאף מדינה אין מונופול על מיסוי הפעולות והרווחים של תאגידים או של עסקים אחרים הפועלים במספר מדינות. ליתר דיוק, מיסים, ככלל, מתחלקים בין המדינות אשר העסק פועל בהן, בהתאם לפרמטרים כגון מכירות, רכוש ועובדים בכל מדינה. משום שדלאוור היא מדינה קטנה, נטל המס הכללי המוטל עליה הוא בעל חשיבות פחותה לעסק המעורב בהיקפים גדולים של מסחר לאומי ובינלאומי, בעיקר בהשוואה למיסים שעסקים אלו יחובו לממשלה הפדראלית בארה”ב ולמדינות הגדולות יותר בארה”ב, שבהן העסק פועל.

כל אחת מחמישים המדינות בוחרת באופן שונה את דרכה להשיא את רווחיה. מדינות רבות בארה”ב מפיקות את מרבית הרווח שלהן ממיסי מכירה ושימוש, כגון מס ערך מוסף (VAT), מיסים המוטלים על הכנסה אישית, מיסי רכוש ומיסי הכנסה מתאגידים. מקורות ההכנסה המרכזיים של דלאוור הם מיסים על הכנסה אישית ואגרות שנתיות המשולמות על ידי עסקים שהתאגדו בדלאוור. עסקים הפועלים בדלאוור לרוב יהיו כפופים למס על הכנסה של תאגידים ועל הכנסה ברוטו מפעילויות ומכירות בדלאוור עצמה. לרוב, דלאוור נתפסת כבעלת אקלים מס סביר לתפעול חברות, על אף שבמדינות אחרות בארה”ב נטל המס (בין אם מיסים ספציפיים או מיסים כלליים) על חברות הפועלות בגבולותיהן נמוך יותר.

חוקי המס של כל 50 המדינות כוללים מגוון פטורים ממס, נקודות זכות והפחתות מס. הדין בדלאוור פוטר ממס הכנסה חברות אחזקה מסוימות, שהינן תאגידים ש-100% מהכנסתם נובע מפעילות כלכלית פאסיבית, כגון רישוי נכסים לא מוחשיים. לא מדובר בפרצה, אלא בפטור שמהווה חלק מאסטרטגיית המס הכללית של דלאוור – המסייעת לדלאוור למשוך תאגידים הפועלים במספר מדינות לנהל את עסקיהם בדלאוור. מדינות אחרות בחרו לחוקק פטורים אחרים או בחרו באחוז מס נמוך יותר עבור עסקים, בהנחה שהן בכלל מטילות מס על הכנסות תאגידים. יתרה מזאת, פטור זה יכול להיות בעל תועלת מוגבלת – מתוך למעלה ממיליון עסקים המאוגדים בדלאוור, פחות מ-1% הם חברות אחזקה, ומספר זה הולך ופוחת.

זאת ועוד, מדינות רבות נקטו צעדים על מנת להבטיח כי הן יזכו בחלק מהכנסות המס אותו הן רואות כהוגן, שיתקבלו מתאגידים הפועלים בגבולותיהן. למעלה מ-20 מדינות בארה”ב משתמשות בשיטת מס הקרויה “דיווח משולב”, אשר שולל את יכולתם של תאגידים בעלי פעילויות במספר מדינות להעביר את הכנסתם ממדינות בעלות שיעור מס גבוה למדינות בעלות שיעור מס נמוך או אפסי. מדינות שלא מונהגת בהן שיטת ה”דיווח המשולב” השתמשו בסמכותן על מנת שלא לאפשר ניכויי מס בעסקאות בין-תאגידיות שנועדו למטרות מס בלבד.

מיתוס: דלאוור היא מקלט המס היבשתי של ארה”ב.

עובדות: השוואות בין דלאוור למדינות ריבוניות כמו איי קיימן, אינן נכונות. על החברות בדלאוור חלים אותם חוקי מס אמריקאים החלים על חברות המוקמות במדינות אחרות בארה”ב. יש הרומזים כי ארה”ב היא מקלט מס משום ש: (1) לרוב, יוטל מס על הכנסה לא אמריקאית מחברות מסונפות בחו”ל, רק במקרים של השבת ההכנסה לארה”ב ו-(2) חברות בעלות אחריות מוגבלת (limited liability companies) שבהן משתתף יחיד, המוקמות בכל מדינה, מסווגות כ”ישויות שקופות”, ובכך מאפשרות למשתתפים לא אמריקאים להימנע ממיסוי אמריקאי על הכנסה חוץ-אמריקאית. בין אם טענות אלה נכונות ובין אם לאו, מדובר בעניין לדיני המס של ארה”ב, שאינו קשור לדיני התאגידים או המיסים המדינתיים (לרבות אלו של דלאוור). הכלים לפיקוח על העלמות מס בינלאומיות הם אכיפה חזקה על ידי משרד האוצר האמריקאי וסוכנויות אחרות הפועלות מכוח חוקים למניעת הלבנת הון החלים על מוסדות כלכליים בארה”ב, ועל ידי חיזוק האכיפה נגד הלבנת הון במדינות בעלות מערכות רגולטוריות פיננסיות חלשות. דלאוור היא אחת מהמדינות הרבות אשר משתפות פעולה באופן אקטיבי עם סוכנויות רגולטוריות פדראליות ובינלאומיות.

מיתוס: דלאוור מספקת לבעלי עסקים ומנהלים אנונימיות וסודיות.

עובדות: בארה”ב, מידע בנוגע לזהות בעלי עסקים, שותפים, מנהלים ובני אדם אחראיים אחרים, נאסף באמצעות רשויות מס כגון שלטונות מס ההכנסה (IRS) ובמקרה של עסקים הפועלים בדלאוור, באמצעות מחלקת ההכנסה של דלאוור. מידע זה נאסף במגוון דרכים, לרבות באמצעות מספרי זיהוי לצרכי מס, דיווחים שנתיים של החזרי מס ודיווחים על החזקת חשבונות פיננסיים.

ככלל, מדינות ארה”ב אינן אוספות את שמותיהם של בעלי המניות הנהנים – בני האדם שהם הבעלים הסופיים, השולטים בחברה והמפיקים ממנה רווחים – דרך הליך ההתאגדות. עם זאת, דלאוור, יחד עם מרבית המדינות, כן דורשת גילוי שמותיהם של המכהנים כדירקטורים בחברה. בנוסף, דלאוור דורשת מכל תאגיד לגלות את השמות והכתובות של הדירקטורים החתומים על דו”ח האגרה השנתי. כל ההגשות הללו למחלקת התאגידים של דלאוור הן מידע ציבורי.

בנוסף, דלאוור נקטה מספר צעדים משמעותיים למען הגברת השקיפות. בשנת 2002, דלאוור הפכה למדינה הראשונה בארה”ב שאסרה על מכירת מניות למוכ”ז, שהינן מניות לא רשומות אשר דורשות רק העברה פיסית של מסמכים ולכן לא ניתן להחיל עליהן את הפיקוח המוחל על מניות רגילות. בשנת 2006, דלאוור חוקקה את חוק הראשון להסדרת פעילותם של סוכנים מסחריים רשומים, שהכפיף את סוכני הקמת החברות לרגולציה מוגבלת אשר מעניקה כוח למדינה לפקח על התנהגויות מרמה או הונאה. דלאוור גם דורשת מתאגידים וחברות בעלות אחריות מוגבלת לספק לסוכנים הרשומים שלהן איש קשר ישיר – ובכך לאפשר לרשויות האכיפה גישה לשמו וזהותו של אדם המייצג כל חברה. בשנת 2012, מזכיר המדינה בדלאוור אימץ כללים אשר הביאו לענישה של סוכני הקמת תאגידים ששיווקו “חברות קש ומדף” או “אנונימיות וסודיות”. בתי המשפט של דלוואר מאפשרים להילחם בשימוש בלתי ראוי בישויות מסחריות, כמו ישויות “קש”.

חשוב מכל, דלאוור מספקת מנגנונים משפטיים המאפשרים למנהלים, משקיעים ורשויות לבחון את החשבונות והרשומות של עסקים בדלאוור. דרישות לבחינות שכאלה מתרחשות לעיתים קרובות. בקצרה, דלאוור אינה מפלט סודיות יותר מכל מדינה אחרת או יותר מארה”ב עצמה. יתרה מכך, דלאוור פעלה הרבה יותר ממרבית המדינות על מנת להבטיח שקיפות ראויה.